יישום משנתו של סאי באבא בחיי המשפחה

"עליכם להתייחס לבני משפחותיכם כאל פיקדון קדוש שהופקד בידכם על ידי אלוהים כדי לאהוב, לטפח ולהדריך. לכן עליכם לרומם את ההצמדות שלכם למדרגה של דבקות באלוהים ולהפוך זאת לכלי להתפתחות רוחנית. "

"אל תוותרו על חובותיכם בעולם אלא עשו אותם עם שמו של אלוהים נישא בפיכם והזמינו את חסדו של אלוהים להכרתכם. תנו לאלוהים לעבוד דרככם ולא תהיה יותר חובה. אכלו אלוהים, שתו אלוהים, נשמו אלוהים. הגשימו את האמת ושאר הדברים ידאגו לעצמם."

"הפכו את ביתכם למנדיר, מידטו במקדש שלכם, שירו בהג'נס (שירה לאלוהים) בביתכם ומעל הכל היו דוגמא במתיקות דבריכם, בכבוד שאתם נותנים למבוגרים מכם, בהיותכם כנים, מלאי אמונה ויציבים."

"בעל, אישה וילדים זה לא אומר להיות בעל משפחה. להיות בעל משפחה זהו שלב בהתפתחות הרוחנית, וכזה הוא מי שנוהג בכולם בצורה שווה, מודע לזכויות הקטנים, מלא באמפטיה ורצון לעזור, נוהג בכולם בנעימות אוהבת - במיוחד באלו התלויים בו. עליו להחכים מכל התנסות חדשה בעולם, להכיר את ספרי הקודש ולהיות במודעות כדי להבחין בין פעולות נכונות ללא נכונות. "

השלב של להיות בעל משפחה הוא שלב בהתפתחותנו הרוחנית ואין זה משנה אם אנחנו מדברים על היותנו בצד של ההורים או של הילדים, של האחים או של האחיות. מה שחשוב הוא הצמידות והאינטנסיביות של מערכות היחסים המתנהלות בין האנשים החיים תחת אותה קורת גג משפחתית. היחסים המשפחתיים מעצם טבעם הנם יחסים עוצמתיים מאוד, טעונים מאוד ומלאי הזדמנויות לצמיחה והתפתחות רוחנית. למי שכמובן חפצה בכך. מי אם לא האנשים הקרובים לנו ביותר יכולים לעזור לנו להתרומם לגבהים הנפלאים של האהבה ללא תנאי, של ההקרבה, של השירות ללא רצון בתמורה ומן הצד השני להיות מניעים להפעלת המנגנונים הקשים והחשוכים ביותר של הכרתנו.

אלוהים, הפועל בשלמות חפה מכל טעות ובכוונה מלאה, מקיף אותנו בדיוק באותם אנשים שיעזרו לנו ויניעו אותנו מעלה מעלה במדרגות האבולוציה הרוחנית שלנו. דווקא האנשים הקרובים לנו ביותר הם האנשים המכירים הכי טוב את היבלות שלנו ודורכים עליהן בכל כובד משקלם. הדריכה הזו, שבכל פעם גורמת לנו להיכנס ל"סרט הקורבני" של ההכרה שלנו, היא זו שמספקת לנו את המראה המדויקת ביותר לתכולת ההכרה שלנו ולאספקטים של האגו שעליהם עלינו לעבוד. ומן הצד השני מאירה את גדולתנו ואת היופי שכבר הערנו בעצמנו.

סאי באבא מדבר על בעל הבית כמי שצריך ללמוד מההתנסויות בעולם ולהשתמש במודעות כדרך להבחין בין פעולות נכונות ללא נכונות. הבלנדר המשפחתי מעלה למעלה את כל אותם מקומות שמפתים אותנו לנהוג בצורה לא נכונה, לא אוהבת, לא מכבדת, וליפול לתוך מלכודות האגו כמו: הקנאה, השנאה, הכעס, החמדנות, התאווה וההצמדות. המשפחה שאנו חיים בה - מעצם היותה מורכבת מפרטים שונים בעלי אמונות, דעות, מצוקות ,דפוסים וחסכים שונים, כמו גם כמובן מעלות - מאפשרת לנו באינטנסיביות הגדולה שהיא מייצרת להתמודד עם המקומות האלו שוב ושוב, בלי מנוחה או הפסקה, עד שאנו מגיעים למקום שבו אנחנו מוכנים לוותר על האגו שלנו ולפתוח את הלב לאהבה ולהתמסרות.

אם אנחנו מנצלים את מקומות החיכוך והכאב על מנת להשיג דרגה גבוהה יותר של שליטה על ההכרה שלנו, אם אנו מנצלים אותם על מנת לבחור באלוהים ולא בהכרה, אם אנו מנצלים אותם על מנת לבחור בהיותנו האחראיים על המציאות שאנו חיים בה ולא קורבנות שלה המשפחה שלנו היא אחד המקומות הפוריים ביותר לצמיחה והתפתחות רוחנית.

סאי באבא מדבר על שלושת ה-:S  - SURENDER התמסרות, SERVICE- שרות, SACRIFICE - הקרבה. כדרכים לטהר את ההכרה שלנו לעזוב את האגו שלנו ולהגיע לשחרור ולהגשמה העצמית. בנושא השירות הוא אומר:

"השיעור הראשון בשירות צריך להילמד במשפחה. אבא, אמא, אחים ואחיות. בתוך הקבוצה המצומצמת והקרובה, על כל אדם לתת שירות אוהב על מנת להכין את עצמו לשרות שמחכה לו מחוץ לבית. האופי של כל בן משפחה קובע את השלום והשגשוג שלה. האופי של כל משפחה הוא הגורם הבסיסי שקובע את האושר והשמחה של הקהילה. כוחה של אומה נשען על הקהילות המרכיבות אותה. לכן למען טובת העולם כולו יש לטפח רוח של שירות. השירות הוא הדרך לרוקן את עצמנו ממחשבות רעות והרגלים רעים ולפנות מקום בכלי שלנו להתמלא בטוב. שירות הוא הדרך לשלום בעולם כולו."

כל אדם הרוצה לנצל את נסיבות חייו על מנת להתפתח רוחנית יכול להתחיל בסביבה המצומצמת של בני משפחתו. היכולת לתת שירות אינה תלויה בגיל ואפשר להנחיל אותה לילדים כבר מגיל צעיר. השרות הוא הזדמנות מצוינת עבורנו ללמוד לתת, לתת מתוך אהבה, לתת מתוך מלאות, לתת מתוך השפע האלוהי שבתוכנו, לתת מתוך חמלה ואמפטיה וללא רצון לקבל תמורה. לתת כי אנו חשים שקיבלנו כל כך הרבה וזו הדרך שלנו להכיר תודה על מה שניתן לנו. שרות זוהי הדרך שהאהבה האלוהית בתוכנו מחפשת ביטוי והגשמה בעולם.

במשפחה אנו מקבלים הזדמנויות אינספור לשרות ומילוי חובותינו. באבא אומר שאין להצטער על בהג'נס (שירה רוחנית) או סטסנג (שיעור רוחני) שהוחמצו עקב מילוי חובתנו למשפחתנו. מילוי החובה הוא המשמעת הרוחנית הנעלה ביותר. אנחנו יכולים לנצל כל חובה שיש לנו לבני משפחתנו או לבית המשותף בו אנו חיים, על מנת ללמוד להפוך את חובותינו לדרך שלנו לאלוהים. אפשר לטאטא את הבית ולטהר את ההכרה, אפשר לשטוף את הכלים ולשטוף את האגו. אפשר לקום בפעם המי יודע כבר כמה בלילה לילד שלך ולראות בו את קריאתו לשרות של אלוהים. אפשר להפוך את הבישול ליוגה. המשפחה מאפשרת לנו עבודה בלתי פוסקת על התכונות שלנו, לעזוב את מה שאיננו רוצים עוד ולפתח ולהתייצב את מה שכן, עד שאנו מגיעים לשלמות האלוהית.

כאשר כל משפחה לומדת ומלמדת האחד את השני את מילוי חובותינו והענקת שרות מתוך אהבה והדדיות אנו משנים את פני העולם בו אנו חיים. אם נלמד בתוך הקן המשפחתי שלנו להיות מסוגלים לתת בלי ליפול להנהלת חשבונות, בלי להזדקק לאסירות תודה ומבלי לחוש פריירים או מנוצלים. אם נרומם את הנתינה לעשייה מתוך הרצון שלנו מתוך המלאות שבתוכנו, אנחנו נלך ונגדיל את המעגלים של השרות והנתינה בעולם ובדיוק כפי שבאבא אומר מהפרט שלומד שירות אנו מגיעים לשלום בעולם.

"על השרות להינתן לא במטרה לקבל תמורה, למשוך תשומת לב, להרוויח אסירות תודה, או מתוך גאווה על כשרונותיכם, עושרכם, מעמדכם או סמכותכם. שרתו כי האהבה מניעה אתכם. כאשר אתם מצליחים יחסו לחסדו של אלוהים את הצלחותיכם, כי הוא זה שהניע אתכם, כאהבה שבתוככם."

"כל מעשה שירות למען האחרים יש להתייחס אליו כאל שרות לאלוהים".

המשפחה מעניקה לנו קרקע פורייה וקלה יותר למסור את הפירות של פעולותינו לאלוהים מאחר והאנשים שסביבנו ובמיוחד במקום של האם מול ילדיה, מעוררים בתוכנו את האהבה האלוהית והיא זו שמניעה אותנו לשרת. הכי קל לנו לשחרר את ההצמדות לאגו שלנו, הזקוק להכרה ולתודה, דווקא בסוג היחסים הללו. האנוכיות שמנהלת את מרבית מעשינו ניתנת להתעלות בקלות רבה יותר מול ילדינו הקטנים, או הורינו המבוגרים, או מי שקרוב ללבנו באופן מיוחד במשפחה וצריך עזרה. הם מזמנים לנו מקומות שזקוקים לנו ותלויים בנו ולכן מעירים את החמלה והנתינה שבנו. התעוררות זו מביאה אותנו לפעול מתוך הנעה פנימית של הלב שנפתח ולא של האגו.  משום כך היא מאפשרת לנו  ללמוד לוותר יותר בקלות על הפירות של העשייה שלנו.

"שרות בכל צורותיו הוא משמעת רוחנית של ניקוי ההכרה. כאשר אתם מבינים שדבר בעולם אינו יכול להתרחש מבלי רצונו של אלוהים. אתם מבינים שהנותן כמו המקבל כולם אלוהים. מלאו כל רגע בהודיה לנותן ולמקבל של כל המתנות."

היחסים של האהבה בתוך המשפחה מאפשרים לנו להתעלות מעל לאגו שלנו ומעל הנפרדות - שמנהלת אותנו כמעט בכל רגע ורגע - ומעניקים לנו את ההזדמנות לראות את אלוהים באנשים שסביבנו. האהבה, שהצמידות והקשרים המשפחתיים מאפשרים, מקלה עלינו לעזוב את ההכרה שלנו, ועם לב פתוח ומלא אהבה, מאפשרת לנו לראות את האלוהי במי שמולנו. המשפחה שלנו מעניקה לנו את ההזדמנות לחוות את אלוהים בצורות שנות ובעטיפות שונות, ובכך מאפשרת לנו להמשיך הלאה להרחיב את המעגלים ולראות אותו בכל אחד סביבנו.  פתיחת הלב שבאה בעקבות הנתינה מאירה את הכל בעיניים של האהבה האלוהית, וכך פוקחת את עיני הלב שלנו לראות את האלוהי בכולם ולשרת אותו.

ההקרבה של הפירות העשייה שלנו לאלוהים וראייתו בכל, מביאה אותנו ל- S הבא ברשימה  - להקרבה.

"ההקרבה היא הצעד הגבוה ביותר, מי שיש בו רוח הקרבה  נותן לאחרים ללא היסוס, בחיוך ובשמחה אפילו את מה שהכי יקר לו. מסירת פירות הפעולה שלנו לאלוהים היא הקרבה אמיתית. הקרבה היא יותר מלוותר על כסף ורכוש חומרי. הקרבה היא לעזוב תכונות רעות כמו שנאה, קנאה, נקמנות שנטבעו באדם במשך גלגולים. אין אושר גדול יותר מזה המושג באמצעות הקרבה".

"ההקרבה אינה הקרבה של כסף, רכוש, חיי משפחה או מקום מגורים ואין משמעותה ללכת לחיות חיי פרישות וסגפנות ביער. ההקרבה האמיתית היא ההקרבה של התכונות הרעות שלנו, של ההצמדות שלנו לגוף והנהייה שלנו אחרי התאוות והתשוקות שהחושים שלנו מייצרים."

גם כאן, המשפחה שלנו נותנת לנו אינספור הזדמנויות לתרגל וליישם הקרבה. כצעד ראשון יש להבחין בין קורבנות והקרבה ולכן חשוב מאוד כפי שבאבא אומר לא לתת שרות קדוש מעבר ליכולתנו. כאשר אנחנו חוצות את גבולות היכולת שלנו להקריב אנחנו הופכות להיות קורבנות של השרות שאנו נותנות. אנחנו מאשימות את אלו שאנו נותנות להם, בלקיחה ובכפיות טובה, כאשר בעצם מי שחצה את גבולות היכולת של עצמו זה אנחנו ולא הם. כתוצאה מכך איננו משיגות דבר ונמצאנו באות לעשות טוב ועושות רע תחתיו.

חשוב מאוד ללמוד לכבד את עצמנו, לקבל את מגבלותינו ולשרת מתוך המקום של המלאות והאהבה כמניע לפעולותינו. חשוב מאוד לא ליצור ציפיות לא הגיוניות מעצמנו ובכך ליצור סידרה של כישלונות ואכזבות שמרפים את ידנו במקום להניע אותנו קדימה. החיים במשפחה מאפשרים לנו בכל פעם, תוך הקשבה וכבוד לעצמנו, למתוח ולהתעלות מעל לגבולות הישנים שלנו ולהיות מסוגלות להקריב יותר ויותר. המקום הקל ביותר לראות זאת הוא ביחסי האם וילדיה. ובאבא אומר "...אין מתיקות גדולה יותר מאהבתה של אם לילדיה. למען הילד האם מוכנה להקריב הכל כולל את חייה. כזה נקטר של מתיקות מתגלה רק באימהות שהן התגלמות של האלוהי."

כדי שנוכל להתעלות מעל ההצמדות שלנו לגוף ולהיות התגלמויות של האלוהי, עלינו להקריב את כל אותן תכונות רעות שבתוכנו, את תחושת הנפרדות שההזדהות שלנו עם הגוף מייצרת ולחצות את גבולות האנוכיות והאגו. החיכוכים עם בני המשפחה שלנו מעצימים את תחושת הגבולות והנפרדות שלנו, הן בתביעות שהחיים המשותפים מייצרים והן בכך שכולנו באים עם דפוסים ושיעורים המעצימים את הכאב והמצוקה אחד של השני. ההצפה החוזרת ונשנית של האנוכיות, הכעס, השנאה, הקושי לוותר על התשוקות והתאוות שלנו מוצאים ביטוי ומגורים באופן אינטנסיבי בתוך ביצת ההכרה של המשפחתיות. בני המשפחה שלנו חוזרים ומעלים למודעות, בהיותם השיעור שהעולם מזמן לנו כדי להתעלות ולגדול, את מה שעלינו להקריב לאלוהים כדי לטהר את ההכרה שלנו ולזכות בהגשמה העצמית.

החזרה הבלתי פוסקת על אותן דרמות משפחתיות,אותה גברת בשינוי אדרת פעם אחר פעם, מעירה אותנו להבנה שעלינו להתבונן פנימה אל תוך עצמנו ולא החוצה אל העולם. החוץ, או בני משפחתנו במקרה הזה, אכן מעוררים בנו רגשות מסוימים קשים ולא נעימים, מצוקות, כאבים ועוד כהנה וכהנה, אבל החוץ הוא תמיד רק המעורר ולא הגורם. אנחנו הן אלו שאחראיות לרגשות שאנו חשות, אנחנו הן אלו שבהן קיימת המצוקה, אנחנו אלו שבוחרות כיצד לפעול, לחשוב ולהרגיש מול הדברים. הגילוי החוזר על עצמו מול המשפחה שלנו, שכמה שלא נתאמץ לא נוכל לשנות את מי שמולנו, גורם לנו להבין שאת מי שצריך לשנות זה את עצמנו. מצוידות בהבנה הזו אנו מתבוננות  פנימה אל תוך עצמנו בכנות ובחמלה אל החלקים הפגועים והכואבים שבתוכנו שמתעוררים מול הסביבה, מטפלות בהן ומביאות להן ריפוי וארוכה ובכך מאפשרות לעצמנו ללכת מעבר למקום הקורבני ולהביא ריפוי למשפחה שלנו כולה.

קל לנו הרבה יותר להעמיד פנים ולהסתתר מאחרי מסכות ודימויים, שנראים הולמים יותר להכרה שלנו ולרושם שהיא רוצה לייצר, מול האנשים בעולם שאנו מנהלים איתם יחסים ארעיים ולא אינטנסיביים. בני משפחתנו בהיותם מותאמים בשלמות האלוהית לגרות את המצוקות שלנו מאלצים אותנו להוריד את המסכות ולעמוד מול תכולת ההכרה שלנו בעיניים פקוחות. הכוונה כמובן למי שמעונינות בכנות לעשות את עבודתן הרוחנית ומקדישות את חייהן לצמוח ולהתפתח באבולוציה של ההגשמה העצמית. בני משפחתנו מעלים למודעות את מה שאנו צריכות להתמודד איתו ולהקריב אותו על מזבח התשוקה היחידה שאלוהים מתיר לנו - התשוקה לשחרור.

מן הצד השני בני המשפחה שלנו, והכוונה כמובן גם למשפחתנו הרוחנית, מעוררים בנו את האהבה בצורתה הטהורה והכנה ביותר ובכך מרוממים אותנו בתהליך ומאפשרים לנו לפתוח ולהרחיב את הלב ובכך להתעלות מעל ביצת ההכרה שלנו אל עבר הנצחיות של העצמי. קל לנו יותר לתת ולהקריב למען מי שליבנו פתוח אליו. קל לנו יותר לראות את אלוהים במי שאנו מביטים בו בעיניים של אהבה. כך שגם כאן חיי המשפחה שלנו משרתים אותנו הן ככוח המושך אותנו באהבה שמתגלה בתוכנו כלפיו והן ככוח שדוחף אותנו החוצה משליטת ההכרה בהעלותו את המצוקות והאספקטים של האגו שעליהם עלינו לעבוד ואותם עלינו להקריב לאלוהים.

סאי באבא נותן דוגמא משעשעת ויפה בפשטותה. הוא אומר שמנקודת מבטו להמשיך ולהיאחז בדברים, כשהכוונה היא כמובן לתשוקות שלנו, להצמדות שלנו לדברים, להזדהות שלנו עם הגוף וההכרה וכו', היא הרבה יותר קשה מאשר לשחרר אותם. סוואמי מדגים זאת בכך שהוא אוחז מטפחת בידו ומראה שכדי להמשיך ולאחוז בה אנו צריכים להפעיל מאמץ וכדי לעזוב אותה כל מה שעלינו לעשות הוא להרפות. הרפיה מול הדברים באה מתוך המקום השלישי שניגע בו והוא - ההתמסרות.

קודם כל יש להקדים ולומר שסוואמי אומר שהמילה התמסרות אינה מתאימה כדי לתאר את מה שהוא מתכוון אליו, כיוון שהמילה התמסרות עדיין כוללת בתוכה דואליות מישהו מתמסר למישהו שהוא נפרד ממנו.

"התמסרות לאלוהים היא כאשר רואים בכל היקום את גופו. ההתמסרות היא כאשר, העושה, המעשה והאובייקט כולם אלוהים. אי אפשר לכפות זאת, זה בא באופן טבעי. אמון הוא הבסיס התמסרות היא הפסגה".  "ההתמסרות לאלוהים היא ההבנה כי הכל הוא אלוהים ואין מי שיתמסר."

ההתמסרות היא הכלי החשוב ביותר על מנת לאפשר לנו להקריב ולשרת מתוך אהבה והתעלות מעל מגבלות ההכרה שלנו. ההתמסרות היא שמאפשרת לנו להתרומם מקורבנות להקרבה ומאנוכיות לשרות. ההתמסרות נותנת לנו את האומץ לעמוד מול כל קושי וחיי המשפחה מציבים בפנינו קשיים רבים. פעם אחר פעם הם מציבים לנו את הפיתוי לחזור לעברנו לחזור אל הדפוסים הישנים והמוכרים שמביאים איתם הרבה מאוד סבל. כל אחד מבני המשפחה שבוי בהכרה שלו ובמשחקי התפקידים שאנחנו מפתחים בתוכה. כשאנחנו עושים את המאמץ להתעלות מעל ההכרה שלנו ההכרות שסביבנו עושות את המאמץ להשיב אותנו לתפקידים המוכרים והידועים. מול המשחק הזה עלינו ללמוד להתעלות מעל האוטומט שגורם לנו לשפוט את האנשים סביבנו ולהגיב. כשאנחנו מבינים שכאשר אנחנו שופטים, אנחנו שופטים את רצונו של אלוהים ושכאשר אנחנו פוגעים במישהו, אנחנו פוגעים באלוהים, עולה כוח חדש בתוכנו העוזר לנו לצאת מתוך האוטומט רב הגלגולים של התגובה מול העולם.

ההתמסרות, הראיה של אלוהים ורצונו בכל מה שקורה, עוזרת לנו לעשות את הדרך מהמקום האוטומטי של התגובה, לחירות  של הפעולה המודעת. כאשר אנחנו רואים בכל מה שמסביבנו את רצונו של אלוהים ולכן כמה שעלינו להתמסר לו, כי הוא נעשה עבורנו מתוך אהבה ומתוך ראיית טובתנו הנעלה, במקום להיות לקורבנות של נסיבות חיינו אנו צומחים מהן ולומדים מהן כיצד לחיות את גדולתנו, את האלוהי שבתוכנו. אנו לומדים כיצד לחיות מתוך מקום שאינו מגיב הכרה להכרה אלא פועל. כלומר בוחר מתוך חירות את התגובה הנכונה לכל מצב ומצב בלי להיות שבוי בדפוסי העבר או בחרדות מפני העתיד. ההתמסרות לאלוהים היא התמסרות לרגע הזה ולמה שמתרחש בתוכו כאל רצונו האוהב של אלוהים ובכך מרוקן את ההכרה שלנו מעצמת ההזדהות שהיא מייצרת ומנטרל את יכולתה לשאוב אותנו לסרט הישן, המוכר והקורבני של חיינו.

באבא אומר מסרו לי את ההגה של חייכם ונוחו בשלום סמוכים ובטוחים שאקח אתכם בשלמות ובביטחון ליעדכם. הדרך היחידה לצאת מהעליות והמורדות הבלתי פוסקים של חיינו בעולם הזה היא ההתמסרות והאמונה באלוהים. לא לקבל את נסיבות חיינו. לכעוס ולשנוא או לנטור טינה למי שאלוהים בחר אותם עבורנו כנשמות שמלוות אותנו בדרכנו ומיועדות לשרת אותנו בדרך שלנו לאחדות, היא לשפוט את אלוהים ולשים תנאים לרצונו ולעיצובו אותנו. ההתמסרות לאלוהים והשארת הכל לרצונו מאפשרת לנו למצוא את השקט ואת השלווה הפנימית להתנהל מול נסיבות חיינו בצורה הטובה ביותר. מהמקום הזה אנחנו רואים בכל קושי הזדמנות לצמיחה, רואים בכל כאב עטיפה דוקרת למתנה אלוהית. הידיעה כי אלוהים וחסדו נמצאים מאחרי מאפשרת לנו לחפש אחר טובתנו הנעלה הטמונה בהתנסות, גם אם היא כואבת ולא נעימה, במקום לצלול לביצת הסבל של ההכרה שלנו.

ההתמסרות היא זו שמאפשרת לנו להעפיל בדרך המובילה אל עבר השחרור ולהפוך את ההצמדות הגדולה ביותר שיש לנו, לבני משפחתנו, לדבקות באלוהים. כשאנו מבינות שבני משפחתנו הופקדו בידינו על מנת לאפשר לנו לזכור שדבר אינו קנייננו בעולם הזה, אלא הכל לעולם בא וחוזר לאלוהים ומופקד בידינו לזמן קצר, על מנת להתפתח ביחד וללכת קדימה ולמעלה במדרגות השחרור וההתמסרות. כשאנו זוכרים שכולנו נשמות, בלי קשר לגוף שאנו מחזיקות בו והתפקיד שנובע ממנו, בדרכנו להגשמה, אנו לומדות להתייחס כך  לבני משפחתנו ולראות בהם את מתנתו של אלוהים ולמסור אותם לידיו ולמשמרתו באהבה ובאמון מלא, כמו גם את עצמנו.

"בלי התמסרות לא יכול להיות שחרור, כל עוד את נאחזת באני הצר קירות הכלא יסגרו עלייך. מחקי את האני ואת חופשייה. איך לעקור את האני, שימי אותו לרגלי אלוהים ואמרי אתה ולא אני – ואת חופשייה מהנטל שמוחץ אותך. התרועעי תמיד עם הרחב, האינסופי, האלוהי. חלמי ותכנני להתמזג עם האבסולוטי. מלאי את אוזנייך בקריאה של הנמצא מעבר וחסר הגבולות. התעלי מעל המנעולים והשלשלאות את יכולה לעשות זאת בקלות אם תקבעי את הכרתך על אינסופיותך.

מסרי לי את כל דאגותייך טרדותייך, מחשבותייך, רגשותייך, פעולותייך הקלי מעל עצמך את המשא תני לי לשאת אותו וחשבי רק עלי. עשי ממני המטרה הסופית. אז אני ארעיף עלייך את חסדי והעניק לך את המטרה שאת מבקשת."   

בהגוון סרי סאתיה סאי באבא

הרצאה שניתנה במפגש

של אנשי סאי באבא בישראל

יוני 2004 ע"י חגית מרום-שמש